שאלה אין קורצן ענין
#3 - ווי אזוי קען איך זיך אפגעוואוינען פון טרינקען אלקאהאל?
משקה המשכר

תוכן השאלה‎

לכבוד דער ראש ישיבה שליט"א,


א גרויסן יישר כח פאר די שיינע בריוו, ס'איז ממש א כל בו, ס'איז מיר מחי' אין יעדן הינזיכט.


איך האב זיך צוגעוואוינט צום ביטערן טראפ, נאך אלס בחור האב איך געטרינקען אלקאהאל, און אצינד האב איך שוין חתונה געהאט ברוך ה', און ס'איז מיר זייער שווער זיך אפצוגעוואוינען דערפון.


אמאל איז עס געווען נאר שבת, אבער היינט איז עס שוין א גאנצע וואך. אסאך מאל קען איך נישט דערהייבן די דרוק, און איך כאפ א לחיים זיך צו בארואיגן.


איך ווייס אז איך טו נישט גוט, און איך דארף אן עצה.


יישר כח

תשובה מאת הראש ישיבה שליט"א:‎

בעזרת ה' יתברך


יום א' פרשת וארא, כ"ו טבת, שנת תשפ"א לפרט קטן


 


לכבוד ... נרו יאיר


איך האב ערהאלטן דיין בריוו.


איך בין אמאל געווען ביי מוהרא"ש אין צימער, פלוצלונג קומט אריין צו לויפן א איד מיט זיין זון, ער בעט מוהרא"ש זאל רעדן צו זיין זון ער זאל מער נישט טרינקען; דער בחור האט זיך צוגעוואוינט צו טרינקען, ער האט אזויפיל גע'שיכור'ט ביז ער איז פשוט אריין אין א סכנה, ער איז אנגעקומען אין שפיטאל וכו' וכו', דער איד האט געבעטן מוהרא"ש ער זאל ראטעווען זיין זון.


מוהרא"ש האט גערעדט צו דעם בחור, ער האט אים געגעבן צו פארשטיין דאס שעדליכקייט פון טרינקען און מוהרא"ש האט אים געגעבן אן עצה, ער זאל יעדן טאג לערנען די תורה אין ליקוטי מוהר"ן וואס רעדט פון שכרות (ליקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן כו) און זאגן די תפילה פון רבי נתן יעדן טאג (ליקוטי תפילות חלק ב, סימן כג); וועט דער אייבערשטער אים העלפן.


די זעלבע זאך זאלסטו טון, לערן די תורה וואו דער רבי זאגט די שעדליכקייט פון טרינקען און זיי זיך מתבודד אויף דעם; וועסטו ארויסגיין פון די צרה.


ליקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן כו:


צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשִּׁכְרוּת, וּלְדַקְדֵּק שֶׁלּא לִשְׁתּוֹת יוֹתֵר מִיכָלְתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי שִׁכְרוּת, כִּי מְעַט הַשְּׁתִיָּה לְפִי הַצֹּרֶךְ הוּא טוֹבָה לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ, וְדַע, כִּי הַדַּעַת מְלֻבָּשׁ בַּחֲסָדִים, וּכְשֶׁשּׁוֹתֶה בְּמִדָּה כָּרָאוּי לְפִי עֶרְכּוֹ, אֲזַי נִתְרַחֵב דַּעְתּוֹ וְנִתְרוֹמֵם מחוֹ, וַאֲזַי נִגְדָּלִין הַחֲסָדִים בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי הַשְּׁתִיָּה כִּי כְּשֶׁנִּתְרוֹמֵם הַדַּעַת, נִתְרוֹמְמִין וְנִגְדָּלִין הַחֲסָדִים, כִּי הַדַּעַת מְלֻבָּשׁ בָּחֲסָדִים כַּנַּ"ל (עֵרוּבִין סה): "כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ" 'מִתְפַּתֶּה' דַּיְקָא, בְּחִינַת חֲסָדִים, שֶׁעַל יְדֵי הַיַּיִן נִגְדָּלִין הַחֲסָדִים וְזֶהוּ מִתְפַּתֶּה, שֶׁעַל יְדֵי הַגְדָּלַת הַחֲסָדִים הוּא מִתְפַּתֶּה וּמִתְפַּיֵּס, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה רָאוּי לְהִתְפַּתּוֹת לְפִי חֲסָדִים סְתָם, וְהָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת רֹגֶז, אֲבָל עַל יְדֵי הַגְדָּלַת הַחֲסָדִים עַל יְדֵי הַיַּיִן הוּא מִתְפַּתֶּה כַּנַּ"ל, אֲבָל הַשּׁוֹתֶה יוֹתֵר מִדַּאי וּמִשְׁתַּכֵּר, אֲזַי אַדְּרַבָּא, מִתְגַּבְּרִין תֹּקֶף הַגְּבוּרוֹת, וְנַעֲשֶׂה כַּעַס וָרֹגֶז, וְלִפְעָמִים מִתְגַּבְּרִין גְּבוּרוֹת דְּסִטְרָא אָחָרֳא, וְיוּכַל לָבוֹא לִידֵי רָעוֹת וְכוּ', חַס וְשָׁלוֹם: וְדַע, שֶׁעַל יְדֵי שִׁכְרוּת שׁוֹכְחִין כָּל הַמִּצְווֹת וְהָאַזְהָרוֹת שֶׁצִּוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כִּי משֶׁה הוּא מְלֻבָּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר, וּמַזְכִּיר כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לְאוֹתוֹ אֵיבָר כִּי רְמַ"ח מִצְווֹת כְּנֶגֶד רְמַ"ח אֵיבָרִים, מְחֹקֵק (דְּבָרִים ל"ג), שֶׁהוּא גִּימַטְרִיָּא רְמַ"ח, שֶׁמַּזְכִּיר רְמַ"ח מִצְווֹת כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי הַשִּׁכְרוּת שׁוֹכֵחַ אוֹתָם, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי לא): "פֶּן יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח מְחֻקָּק", שֶׁעַל יְדֵי הַשְּׁתִיָּה וְהַשִּׁכְרוּת שׁוֹכֵחַ רְמַ"ח מִצְווֹת שֶׁל משֶׁה כַּנַּ"ל וְהִתְלַבְּשׁוּת משֶׁה בָּאֵיבָרִים זֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת הַדַּעַת בַּחֲסָדִים כַּנַּ"ל כִּי משֶׁה הוּא הַדַּעַת, וְהָאֵיבָרִים הֵם רְמַ"ח, בְּחִינַת אַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד, שֶׁהוּא גִּימַטְרִיָּא רְמַ"ח אֵיבָרִים.


ליקוטי תפילות חלק ב, סימן כג:


"מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ, מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ", רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רַב חֶסֶד וּמַרְבֶּה לְהֵיטִיב, רַחֵם עָלַי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְזַכֵּנִי לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת בְּכָל עֵת, וְלַעֲבֹד אוֹתְךָ תָּמִיד בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל וְתִשְׁמֹר אוֹתִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, וְתַצִּילֵנִי בְּכָל עֵת מֵרִבּוּי שְׁתִיַּת הַיַּיִן וּשְׁאָר מַשְׁקִים הַמְשַׁכְּרִים, שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה לְעוֹלָם יוֹתֵר מֵהַמִּדָּה וְלֹא אָבֹא לִידֵי שִׁכְרוּת לְעוֹלָם כִּי אַתָּה גִלִּיתָ לָנוּ עֹצֶם רָעַת הַשִּׁכְרוּת הַמַּטְרִיד וּמַעֲבִיר אֶת הָאָדָם מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַל יְדֵי שִׁכְרוּת שׁוֹכְחִין אֶת כָּל הָאַזְהָרוֹת שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ אֶצְלֵנוּ בְּכָל אֵבֶר וָאֵבֶר אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, וּמַזְכִּיר וּמַזְהִיר אֶת כָּל אֵבֶר וָאֵבֶר לִשְׁמֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַשַּׁיָּכָה לְכָל אֵבֶר וָאֵבֶר, שֶׁהֵם רְמַ"ח אֵיבָרִים כְּנֶגֶד רְמַ"ח מִצְווֹת עֲשֵֹה וְעַל יְדֵי הַשִּׁכְרוּת חַס וְשָׁלוֹם שׁוֹכְחִין כָּל אֵלּוּ הָאַזְהָרוֹת, וְכָל הַדְּרָכִים נַעֲשִֹים לְפָנָיו כְּמִישׁוֹר רַחֲמָנָא לִצְּלָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" וְנֶאֱמַר: "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי, לְמִי חַכְלִילוּת עֵינַיִם לַמְאַחֲרִים עַל הַיַּיִן, לַבָּאִים לַחְקֹר מִמְסָךְ אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת וְהָיִיתָ כְּשֹכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל".


מָלֵא רַחֲמִים, אַתָּה יָדַעְתָּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת נִשְׁקְעוּ בִּיוֵן מְצוּלָה עַל יְדֵי הַשִּׁכְרוּת רַחֲמָנָא לִצְּלָן, וְנִטְרְדוּ מִשְּׁנֵי עוֹלָמוֹת עַל יְדֵי זֶה הַצִּילֵנִי מָלֵא רַחֲמִים, שָׁמְרֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁלֹּא אָבֹא לְעוֹלָם לִידֵי שִׁכְרוּת כְּלָל, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וּבִשְׁאָר זְמַנִּים קְדוֹשִׁים, אֲשֶׁר רְצוֹנְךָ שֶׁנְּשַֹמַּח אֶת נַפְשֵׁנוּ עַל יְדֵי שְׁתִיַּת יַיִן מְעַט, זַכֵּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁנִּזְכֶּה לְכַוֵּן אֶת הַמִּדָּה שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה כִּי אִם מְעַט הַמֻּכְרָח כְּפִי רְצוֹנְךָ, כְּדֵי לְרוֹמֵם דַּעְתֵּנוּ וּלְהַרְחִיב שִֹכְלֵנוּ וְלִבֵּנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְיַיִן יְשַֹמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי מְעַט הַשְּׁתִיָּה לְהַרְחִיב וּלְהַגְדִּיל הַחֲסָדִים שֶׁדַּעְתֵּנוּ מְלֻבָּשׁ בָּהֶם, שֶׁנִּזְכֶּה עַל יְדֵי מְעַט הַשְּׁתִיָּה לִהְיוֹת בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב בֶּאֱמֶת, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְדַבֵּק בְּךָ בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי זֶה, וְלִזְכֹּר עַל יְדֵי זֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת כָּל הָאַזְהָרוֹת בְּכָל אֵבֶר וָאֵבֶר שֶׁמַּזְהִיר אוֹתָנוּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְנִתְעוֹרֵר בְּיוֹתֵר לְקַיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הַשַּׁיָּכִים לְכָל אֵבֶר וָאֵבֶר וְתִפְתַּח לִבִּי בְתוֹרָתֶךָ וְאַחֲרֵי מִצְוֹתֶיךָ תִּרְדֹֹּף נַפְשִׁי וְאֶזְכֶּה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַל יְדֵי הַשְּׁתִיָּה בִּדְבֵקוּת נִפְלָא וַאֲמִתִּי כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְאֶהְיֶה מִתְפַּתֶּה בְּיֵינִי בִּקְדֻשָּׁה גְדוֹלָה לִהְיוֹת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת, וְיִהְיֶה נִמְשַׁךְ עָלַי הַרְחָבַת הַדַּעַת וְהַחֲסָדִים מִדַּעַת קוֹנִי, וְאֶזְכֶּה לְכַבֵּד אֶת יְהֹוָה בֶּאֱמֶת מֵהוֹנִי וּמִגְּרוֹנִי.


רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אַף לְפִי גֹדֶל הַגְּנוּת שֶׁל הַשִּׁכְרוּת בְּלִי שִׁעוּר, אַף עַל פִּי כֵן הַהֶכְרַח לִפְעָמִים לִשְׁתּוֹת מְעַט בִּשְׁבִיל הַרְחָבַת הַדַּעַת כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים גֹּדֶל גְּנוּת הַשִּׁכְרוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְגֹדֶל מַעֲלַת הַשְּׁתִיָּה בִּקְדֻשָּׁה לִשְׁמֶךָ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה זָכָה מְשַֹמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ זָכָה נַעֲשָֹה רֹאשׁ לֹא זָכָה נַעֲשָֹה רָשׁ וְגַם אָנוּ מְחֻיָּבִים לְקַדֵּשׁ וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס שֶׁל יַיִן, כִּי אֵין אוֹמְרִים שִׁיר אֶלָּא עַל הַיַּיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַמְשַֹמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים".


עַל כֵּן רַחֵם עָלֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, וְזַכֵּנִי אוֹתִי וְאֶת כָּל חֶבְרָתֵינוּ, וְאֶת כָּל עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל, שֶׁנִּזְכֶּה כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ לֵידַע בְּכָל עֵת לְכַוֵּן הַמִּדָּה, בְּאֹפֶן שֶׁנִּתְרַחֵק מֵהַשִּׁכְרוּת לְגַמְרֵי וּבָעֵת שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנְךָ לְשַֹמְּחֵנוּ מִיֵּינְךָ הַטּוֹב, תְּזַכֵּנוּ וְתִשְׁמֹר אוֹתָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁתֶּה יוֹתֵר מִדַּאי רַק מְעַט הַמֻּכְרָח, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְשַֹמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ וּלְהַרְחִיב דַּעְתֵּנוּ וּלְהַגְדִּיל הַחֲסָדִים וְלֹא נָבֹא עַל יְדֵי זֶה לִידֵי רֹגֶז וְדִינִים וּגְבוּרוֹת חַס וְשָׁלוֹם כְּלָל רַק אַדְרַבָּא נִזְכֶּה עַל יְדֵי מְעַט הַשְּׁתִיָּה לְהִתְפַּתּוֹת בַּחֲסָדִים דִּקְדֻשָּׁה יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּשִֹמְחָה וּבְטוּב לֵבָב בֶּאֱמֶת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, בְּאֹפֶן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְדַבֵּק בְּךָ בֶּאֱמֶת וְלָגִיל וְלָשִׁיר וְלִשְֹמֹחַ בְּשִׁמְךָ בְּגִילָה וְרַנֵּן, וּלְדַבֵּר דִּבְרֵי תוֹרָה בְּהַרְחָבַת הַלֵּב וּבְשִֹמְחָה מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְדַבֵּר וּלְגַלּוֹת, וְתָשִֹים מַחְסוֹם לְפִינוּ לִבְלִי לִהְיוֹת "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" לִבְלִי לְגַלּוֹת אָז חַס וְשָׁלוֹם מַה שֶּׁאֵין צְרִיכִין לְגַלּוֹת וְתִפְתַּח אֶת פִּינוּ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דּוֹבֵב שִֹפְתֵי יְשֵׁנִים" עָזְרֵנִי לִהְיוֹת כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב בְּכָל הַתְּנוּעוֹת, בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר הֶכְרֵחִיוּת, הַכֹּל אֶזְכֶּה לַעֲשֹוֹת עַל צַד הַיּוֹתֵר טוֹב בֶּאֱמֶת כְּפִי רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת בְּאוֹתוֹ הָעֵת וְהַזְּמַן, וְלֹא אָסוּר מֵרְצוֹנְךָ יָמִין וּשְֹמֹאל, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.


דער אייבערשטער זאל העלפן זאלסט האבן הצלחה אין אלע ענינים.

#2 - מעג מען טרינקען אלקאהאל ביי פארברענגענס?
משקה המשכר

תוכן השאלה‎

לכבוד דער ראש ישיבה שליט"א,


איך וואוין אין ירושלים, און איך בין זיך זייער מחזק מיט די שיעורים און שמועסן פונעם ראש ישיבה שליט"א, און איך פרוביר עס צו געבן אויך ווייטער.


איך האב לעצטנס אנגעהויבן איבערגיין די בריוו פונעם ראש ישיבה שליט"א פון אנהויב, און איך האב געזען ווי דער ראש ישיבה שליט"א שרייבט זייער שארף אז דער רבי האט נישט געלאזט טרינקען קיין אלקאהאל. וויל איך וויסן אזוי ווי ביי אונזער חסידות איז איינגעפירט אז מ'קומט זיך צוזאם פארברענגען אום יום טוב און אין אנדערע ספעציעלע צייטן, און מ'טרינקט ברוינפן, און מ'שמועסט און מ'איז זיך מחזק אינאיינעם. איך האב זייער ליב צו טרינקען, אבער איך טרינק קיינמאל נישט, נאר ביי די פארברענגענס, און דעמאלטס גיי איך אויך נישט ארויס פון די גלייזן, פארקערט איך שפיר זיך מער דערהויבן און נענטער צום אייבערשטן, מ'שעמט זיך נישט צו רעדן מער דיבורי אמונה וכדומה. וויל איך וויסן אויב דאס גייט אויך אריין אין דעם כלל אז דער רבי האט נישט געלאזט טרינקען משקה המשכר, אדער איז דאס געזאגט געווארן נאר פאר מענטשן וואס פארלירן זיך פון אביסל אלקאהאל און טוען נאכדעם נארישקייטן.


איך מוז זיך נאכאמאל באדאנקען פאר אלע חיזוק, און פאר אונזער נייע חבורה דא אין ירושלים, וואס מיר זענען זיך מחזק אינאיינעם.


א גרויסן יישר כח

תשובה מאת הראש ישיבה שליט"א:‎

בעזרת ה' יתברך


יום ה' פרשת נשא, י' סיון, שנת תשע"ט לפרט קטן


 


לכבוד ... נרו יאיר.


איך האב ערהאלטן דיין בריוו.


דו ווייסט דאך אז דער הייליגער רבי האט זייער מקפיד געווען אז מען זאל נישט טרינקען קיין משקה המשכר (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן כו) ווייל טרינקען ברענגט צו אלעם שלעכט.


אין ספר המדות האט דער רבי א גאנצע ערך פון די הארבקייט און עקלדיגקייט פון א שיכור; ווי דער רבי זאגט (ספר המידות אות שכרות, סימן ד): "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב מִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר", דער אייבערשטער האט ליב ווער עס טרינקט נישט; נאך זאגט דער רבי (שם, סימן ג): "אִי אֶפְשַׁר לְשִׁכְרוּת שֶׁלֹּא יָבִיא לְאֵיזֶה תַּקָלָה", עס איז נישט מעגליך עס זאל נישט ארויס קומען שלעכטס ווען מען שיכור'ט זיך אן; דעריבער זאלסטו פון היינט אכטונג געבן מער נישט צו טרינקען א גאנץ יאר קיין משקה המשכר.


דאס וואס דו זאגסט אז נאכ'ן טרינקען אלקאהאל שפירסטו זיך מער נענטער צום אייבערשטן; דער רבי האט פארציילט (סיפורי מעשיות, מעשה ב) אז די מענטשן פון די מדינה האבן געוואלט אנטראגן זייער מלכה - די ווייב פונעם בן מלך - פאר דעם דאקטער וכו', אבער זיי האבן זיך געשעמט דאס צו רעדן פאר'ן מלכה וכו', האבן זיי געטראכט אז מען וועט מאכן א סעודה און מען וועט זיך אנטרינקען אזוי וועט מען קענען רעדן פונעם שידוך. בשעת די סעודה ווען זיי זענען געווען אנגעטרינקען האבן זיי אנגעהויבן רעדן דעם שידוך פאר'ן דאקטער, האט זיך דער דאקטער אנגערופן: "עֶס וָואלְט אַוַדַאי זֵייעֶר שֵׁיין גֶעוֶוען, נָאר מֶען זָאל דָאס רֶעדְן נִישְׁט מִיט אַ אָנְגֶעטְרִינְקֶענֶעם מוֹיל", עיין שם; אין די מעשה שטייט ממש וואס דו זאגסט, מענטשן שעמען זיך צו רעדן אפן פון אמונה, נאר ווען מען טרינקט זיך אן דעמאלט רעדן מענטשן אזעלכע שיינע ווערטער, ממש מען זעט שיכורים שרייען: "אייבערשטער איך האב דיר ליב!" אבער דער אייבערשטער זאגט: "עֶס וָואלְט אַוַדַאי זֵייעֶר שֵׁיין גֶעוֶוען, נָאר מֶען זָאל דָאס רֶעדְן נִישְׁט מִיט אַ אָנְגֶעטְרִינְקֶענֶעם מוֹיל", עס איז הערליכע דיבורים אבער איך וויל דאס הערן מיט א טריקענעם מויל נישט אנגעטרינקענערהייט.


ענדערש טרינק זיך אן מיט אונגארישע וויין, די יין המשומר פון הייליגן רבי'ן; דאס מאכט פרייליך דעם מענטש און עס נעמט אוועק פון אים אלע צער און עגמת נפש. איינמאל דער מענטש איז טועם פון רבינ'ס ווערטער קען מען אים שוין נישט אפנארן, אזוי ווי דער רבי האט געזאגט (חיי מוהר"ן, סימן רס): "ווער עס האט געטרינקען אונגארישע וויין, דעם קען מען שוין נישט פארנארן".


דער אייבערשטער זאל העלפן זאלסט האבן הצלחה אין אלע ענינים.

#1 - מעג מען לערנען פאר'חלומ'ט? נוצן גרעיפ דזשוס פאר קידוש? זיך צוריקהאלטן פון ברכת המזון?
הלכה, שאלות, סדר דרך הלימוד, משקה המשכר

תוכן השאלה‎

לכבוד דער ראש ישיבה שליט"א,


א גרויסן יישר כח פאר אלע שיעורים און בריוון וואס זענען מיר זיך זייער מחיה.


איך האב געוואלט פרעגן עטליכע זאכן. איינס אז איך האב געזען אז דער של"ה הקדוש שרייבט (בתורה אור במסכת שבועות אות קע''ז) אז ס'איז דא א גרויסער ענין צו זאגן די ווערטער פון תורה אפילו מ'פארשטייט נישט וואס מ'זאגט, ער לייגט אבער צו אז מ'דארף אבער יא האלטן קאפ און אינזין האבן אז מ'לערנט יעצט תורה, ווייל אויב מ'איז אינגאנצן פאר'חלומ'ט און מ'כאפט אפילו נישט אז מ'לערנט יעצט, איז עס גארנישט ווערד. מיין שאלה איז אז ווען איך זאג תורה איז יא דא אמאל וואס איך ווער אינגאנצן פאר'חלומ'ט, איז דאס עפעס ווערד? איך פארשטיי אז ס'איז זיכער בעסער ווי צו פארברענגען די צייט, די שאלה איז אבער אויב מ'זאל אנשטאט דעם ענדערש טון עפעס אן אנדערע מצוה.


צווייטנס, דער רבי שרייבט אין ספר המדות ,"מי שאינו יכול ללמוד מחמת מניעות יפרוש ממשקה המשכר", אויך געדענק איך אז דער רבי האט נישט געהאלטן פון טרונקען וויין נאר צו קידוש און הבדלה, איז מיין שאלה אויב היינט אז ס'איז שוין דא גרעיפ דזשוס זאל מען אויך ביי קידוש און הבדלה נוצן נאר גרעיפ דזשוס, אדער זאל מען דעמאלט יא דוקא נוצן וויין?


דריטנס, ס'שטייט אין שלחן ערוך אז היינטיגע צייטן דאווענט מען נישט קיין תפלת נדבה, ווייל מען האט נישט אינזין. איז מיין שאלה צי דאס מיינט אז מ'דארף פרובירן זיך ארויסצודרייען פון דאווענען ווען מ'קען, ווייל מ'וועט דאך נישט אינזין האבן. דאס קען אויסקומען ביים בענטשן ברכת המזון, אויב מ'זאל ענדערש זיך נישט וואשן צו ברויט ביי פת שחרית, און אזוי וועט מען נישט דארפן בענטשן, און אויך לגבי מלוה מלכה און סעודת ראש חודש, צי מ'זאל פרובירן עס יוצא צו זיין מיט עפעס וואס מען איז נישט מחויב צו בענטשן נאכדעם.


א גרויסן יישר כח פאר אלעס.


עקיבא

תשובה מאת הראש ישיבה שליט"א:‎

בעזרת ה' יתברך


ערב שבת קודש פרשת קרח, ב' תמוז, שנת תשע"ח לפרט קטן


 


לכבוד עקיבא נרו יאיר


איך האב ערהאלטן דיין בריוו.


זע צו לערנען אויפן "סדר דרך הלימוד" פון הייליגן רבי'ן און לייג אוועק אלע דיינע ספיקות און קשיות; אז מען פאלגט דעם רבי'ן און מען לערנט אויפן סדר דרך הלימוד וואס ער האט אונז געגעבן (עיין שיחות הר"ן, סימן עו) דאן איז מען זוכה צו גאר שיינע זאכן. מען הייבט אן פארשטיין דאס לערנען און מען קומט אן צו לערנען זייער אסאך, אויך איז מען זוכה צו באקומען ישוב הדעת.


בנוגע טרינקן וויין; דער הייליגער רבי האט זייער מקפיד געווען אז מען זאל נישט טרינקען קיין משקה המשכר, בלויז פאר קידוש און הבדלה מעג מען. דער רבי זאגט (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן כו): "צָרִיך לְהַרְחִיק מִשִּׁכְרוּת, וּלְדַקְדֵּק שֶׁלּא לִשְׁתּוֹת יוֹתֵר מִיכָלְתּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי שִׁכְרוּת; ווייל אז מען טרינקט זיך אן און מען ווערט שיכור זאגט דער רבי: "יוּכַל לָבוֹא לִידֵי רָעוֹת וְכוּ' חַס וְשָׁלוֹם", קען מען צוקומען צו שלעכטס.


אין ספר המדות האט דער רבי א גאנצע ערך פון די הארבקייט און עקלדיגקייט פון א שיכור; דער רבי זאגט דארט (אות שכרות, סימן ד): "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֵב מִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר", דער אייבערשטער האט ליב ווער עס טרינקט נישט; נאך זאגט דער רבי (שם, סימן ג): "אִי אֶפְשַׁר לְשִׁכְרוּת שֶׁלֹּא יָבִיא לְאֵיזֶה תַּקָלָה", עס איז נישט מעגליך עס זאל נישט ארויס קומען שלעכטס ווען מען שיכור'ט זיך אן; דערפאר זאלסטו זייער אכטונג געבן נישט צו טרינקען א גאנץ יאר קיין משקה המשכר.


בנוגע עסן פת שחרית וכו'; אנשי שלומינו זענען זייער מקפיד צו עסן פת שחרית גלייך נאכן דאווענען, אזוי ווי דער רבי זאגט (ספר המידות, אות כעס, סימן יז): "סְגֻלָּה לְכַעַס - שֶׁיֹּאכַל פַּת שַׁחֲרִית", פת שחרית איז מסוגל מען זאל נישט קומען צו כעס; נאך זאגט דער רבי (ספר המידות, אות לימוד, סימן מח): "עַל-יְדֵי פַּת שַׁחֲרִית תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְזוֹכֶה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד", פת שחרית איז מסוגל מען זאל קענען לערנען, געדענקען דאס לערנען און אויך צו האבן הצלחה מיטן פארלערנען פאר תלמידים.


ביי אנשי שלומינו איז מען מקיים יעדעס ווארט פון רבי'ן בתמימות ופשיטות, אן קיין חכמות; אזוי אויך איז מען מקפיד אויף יעדן סעיף אין שלחן ערוך. מען וואשט זיך צו מלוה מלכה, אזוי ווי דער מחבר פסק'נט (שלחן ערוך אורח חיים, סימן ש): "לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיך אֶלָּא לִכְזַיִת", אזוי אויך אום ראש חודש וואשט מען זיך צו א סעודה, אזוי ווי דער מחבר פסק'נט (שם, סימן תיט): "מִצְוָה לְהַרְבּוֹת בִּסְעֻדַּת רֹאשׁ חוֹדֶשׁ"; מען בענטשט אין א סידור דיקא, כדי מען זאל נישט אויסלאזן קיין ווערטער, און מוהרא"ש זאגט אז בענטשן אין א סידור איז א סגולה פאר עשירות.


לייג אוועק אלע דיינע חכמות, מען האט גארנישט פון חכמות נאר קאפ ווייטאג, און פאר אידישקייט קומט דאס בכלל נישט צוניץ; קוק וואס דער רבי זאגט (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן יב): "עִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא רַק לֵילֵך בִּתְמִימוּת וּבִפְשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת", דאס עיקר אידישקייט איז ווען א מענטש פירט זיך ווי א פשוט'ער איד, מיט תמימות און פשיטות. און ר' נתן שרייבט מורא'דיגע ווערטער (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן קד): "הָיָה אוֹהֵב מְאֹד אֶת הָעֲבוֹדוֹת הַפְּשׁוּטוֹת", דער רבי האט זייער ליב געהאט די פשוט'ע עבודות, "שֶׁל סְתָם בְּנֵי אָדָם הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים הַכְּשֵׁרִים", פון פשוט'ע ערליכע אידן. "וְהָיָה אוֹהֵב מְאֹד מִי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר הַרְבֵּה תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בְּתוֹך הַסִּדּוּרִים הַגְּדוֹלִים כְּדֶרֶך הַהֲמוֹן עַם הַכְּשֵׁרִים", און דער רבי האט זייער ליב געהאט די וואס זאגן אלע תחינות און בקשות וואס זענען געדרוקט אין די גרויסע סידורים, אזוי ווי די פשוט'ע מענטשן פירן זיך. "וְהָיָה מַזְהִיר וּמוֹכִיחַ אוֹתָנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת", דער רבי פלעגט אונז זייער אנזאגן און אנווארענען אז מיר זאלן זינגען זמירות אום שבת, "וְהָיָה מַקְפִּיד וְכוֹעֵס מְאֹד עַל מִי שֶׁהוּא חָכָם בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ מִתְאַמֵּץ לְזַמֵּר זְמִירוֹת בְּשַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ שְׁאָר עֲבוֹדוֹת פְּשׁוּטוֹת", און דער רבי פלעגט זייער מקפיד זיין אויף די מענטשן וואס האלטן זיך פאר חכמים און זינגען נישט קיין זמירות שבת ביי די סעודות און מוצאי שבת ביי מלוה מלכה, און אנדערע פשוט'ע עבודות. "כִּי עִקָּר הַיַּהֲדוּת הוּא בִּפְשִׁיטוּת וּבִתְמִימוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת", ווייל דער עיקר אידישקייט איז זיך פירן פשוט אן קיין חכמות - ווי א פשוט'ער איד.


שרייבט ווייטער ר' נתן: "וְגַם הוּא בְּעַצְמוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הַחוֹלַאַת הַכָּבֵד שֶׁנִּסְתַּלֵּק עַל יָדוֹ, קֹדֶם לָזֶה, כָּל יָמָיו הָיָה מְזַמֵּר זְמִירוֹת הַרְבֵּה בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת", דער רבי פלעגט זינגען זיין גאנץ לעבן זייער אסאך זמירות יעדן שבת און יעדן מוצאי שבת.


דער חכם מכל אדם זאגט (משלי י, ט): "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶטַח", ווער עס גייט בתמימות, דער גייט אויף א זיכערע וועג.


דער אייבערשטער זאל דיר העלפן זאלסט מצליח זיין אין אלע דיינע וועגן.